רש"י על חולין כ׳ ב:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין כ׳ ע״ב:י׳ רש"י על חולין כ׳ ע״ב:י״ב »

1 חולין פתח ↗

אִי הָכִי, עוֹר נָמֵי! כׇּל הַמְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ מְעַכֵּב בְּהַבְדָּלָה.

2 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה כל המעכב בשחיטה. ולכתחלה כולהו בעי כו' עד סה"ד. נ"ל דכ"ז מקומן על התירוץ דמסיק כל שישנו בשחיטה כו': ודע דקושיית רבא וכי מתה כו' ע"כ לא קאי אלא על חטאת העוף דכתיב בה ולא יבדיל:

2 דור רביעי על חולין פתח ↗

תוס׳ ד״ה כולהו תנינהו כבר כתבנו לעיל מה שיש להעיר על דברי התוס׳ ועוד יש לי להעיר על שיטת הבה״ג שהביאו, דעיקור סימנים לאו טרפה הוה, אלא שכן אתא ההלכתא דאין השחיטה מועלת בסימן השמוט, ואפילו בעוף שהכשרו בסי׳ אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני עכ״ל, והנה לפ״ז ע״כ הבה״ג ס״ל כדעת הרמב״ם דגם בעוף בעינן לכתחלה שחיטת שני הסימנים דאל״כ ראב״א לקמן כ״ח ע״א דאית לי׳ בעוף דוקא ושט ולא קנה, איך יפרנס האי תוספתא דשחט הושט ונשמט הגרגרת אשר מינה שמעינן עיקור דבה״ג דאם בעוף גם לכתחלה רק ושט ולא קנה, איך יפסול שחיטת הושט ע״י שמוטת הגרגרת, דבשלמא אי לכתחלה בעינן שני סימנין, אז שפיר י״ל דראוי׳ לשחיטה בעינן גם שניהם, ואפילו לעכב בדיעבד, אבל אי לא בעינן כלל שחיטת הגרגרת, למה לי ראוי׳ לשחיטה, ולכן רק רש״י לשיטתי׳ דל״ל עיקור של בה״ג מצי סבר דבעוף אף לכתחלה סגי בסי׳ אחד, אבל הרמב״ם דס״ל כבה״ג מוכרח לסבור דגם בעוף בעינן שני סימנים לכתחלה וזה ברור ואמת בס״ד. ועיין לקמן כ׳ ע״ב רש״י ד״ה כל המעכב בשחיטה, ובמה שכתבתי שם ודו״ק.

1 אי הכי עור נמי - לבדיל ויחתוך כל הראש אלמה תניא לקמן חולין דף כא. שנים לרבנן ורוב שנים לר' אלעזר בר ר"ש אבל עור ליכא למ"ד:

2 כל המעכב בשחיטה - עור אינו מעכב בשחיטה שאילו קודם שחיטה ניטל כל העור כשרה אבל סימנין שחיטה תלה בהו רחמנא ולכתחלה כולהו בעי כדתנן לקמן בהשוחט חולין דף כז. הלכך גבי הבדלה מעכבי:

2 דור רביעי פתח ↗

ע״ש רש״י ד״ה כל המעכב בשחיטה, עור אינו מעכב בשחיטה וכו׳, אבל סימנים שחיטה תלה בהו רחמנא, ולכתחלה כולהו בעי כדתנן בהשוחט וכו׳ עכ״ל. הנה פשיטא דסימן השני עכ״פ אינו מעכב בשחיטה אלא, כוונת רש״י ז״ל דעכ״פ בעינן שניהם ראויין לשחיטה, דהרי אפילו נקה״וו מעכב את שחיטת הגרגרת, אף בעוף דהכשרו בסימן אחד, ובהגהות המהרש״ש כתב דברי רש״י אלו שייכין למטה, אכל שישנו בשחיטה, כי שם מקומם עיי״ש, אלא דרש״י ז״ל סותר שיטת עצמו, במה שכתב כאן, דלכתחלה בעי שני סימנים, וע״כ מה״ת קאמר, ושם בריש השוחט, כתב דהא דבעי שני סימנים בעוף לכתחלה, אינו אלא מדרבנן, ומשום גזרה דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, ועיין בלב אריה איך נדחק לפרש דברי רש״י דכאן, ולפע״ד נראה דגם כאן אין כוונת רש״י לומר דמה״ת בעינן שני סימנים לכתחלה, שכן הוא באמת דעת הרמב״ם, אלא דממה דגזרו חכמים לשחוט לכתחלה שני סימנים, דילמא לא אתא למיעבד רובא דחד, מוכח דגם שניהם המה בתורת שחיטה גם ביחד, דאם לא תאמר כן מה אהני להו, האי תקנתא, דדילמא לא יהי׳ סימן השני דהיינו הושט שחט רובא, רק מקצתו, והוא נשחט תחלה ואיך יתכשר בשחיטת רוב הקנה כיון דכבר אטריף בנקה״וו, וכן יש נמי להוכיח מראב״א לקמן בהשוחט שס״ל, בעוף ושט ולא קנה בעינן, וא״כ קשה, אם נשחט הקנה תחלה הרי הוא מעשה טרפות ולגבי שחיטה הלא ושט ולא קנה בעינן, וא״כ הוה צריכין להזהר שלא לשחוט לראב״א, רק הושט ולא הקנה וגם לדידן, שלא נינקוב הושט בלי שחיטת הקנה תחלה, אלא ודאי דגם שניהם יחד שייכים לשחיטה וטובים השנים מן האחד, אע״ג דליכא מצוה להדר לכתחלה על שחיטת השני, ולפ״ז לרש״י ז״ל דמפרש האי בעי לקמן ל׳ ול״א בהחליד במיעוט סימנים ושהה במיעוט סימנים, דקאו אמיעוט בתרא, י״ל דגם בעוף ובמיעוט בתרא של השני קמבעי לי׳, כיון דתורת שחיטה על שניהם, ויש לעיין בזה והסברא בעצמה דחוקה לומר, דשניהם ביחד תורת שחיטה עליהם, ומ״מ לא בעי אף לכתחלה רק סימן אחד, ודו״ק.

« רש"י על חולין כ׳ ע״ב:י׳ רש"י על חולין כ׳ ע״ב:י״ב »